אשריי, פושע מלחמה אני 

17 ספטמבר 2009
אשריי, פושע מלחמה אני
דו"ח ועדת האו"מ לחקירת "פשעי המלחמה שבוצעו על ידי ישראל", כך הוגדרה סמכותה של הוועדה האובייקטיבית להלל, לחקירת מבצע "עופרת יצוקה" שנערך ברצועת עזה לפני כתשעה חודשים.
הדו"ח יוצר גזרה שווה בין מחולל הטרור לקורבנו. הדו"ח למעשה מפריך את זכותו של הקורבן להתגונן באשר טוען כי אין הוכחות שהחמאס נילחם מתוך אוכלוסיה אזרחית כאשר עובדתית החמאס נילחם אך ורק מתוך אוכלוסיה אזרחית. הדו"ח ממלמל בשפה רפה אודות הפגזה בת שנים כנגד אוכלוסיה אזרחית ישראלית בכוונת המכוון וזאת על מנת להשית טרור כנגד בילתי לוחמים בישובי הנגב המערבי
הדו"ח הינו סכנה למלחמתה של ישראל בטרור, באשר לאור ממצאיו, ישראל תהסס לצאת להגנתה היא להבא, אך הדו"ח גם מהווה סכנה למלחמתו של המערב באיסלם המיליטנטי בכך שקושר את ידי המערב מאחורי גבו בצאתו להלחם בקיצוניות הרצחנית שלו.
הדו"ח לא צמח יש מאין, בר בשדה. קדמו לדו"ח זה פעולות דה-לגיטימציה של ישראל בידי שוטמיה מבחוץ ואנסיה מבפנים. מזה שנים רבות שישראלים, עשרות אלפים בינינו, חוברים לפלסתינים ולשאר מדינות ערב ביצירת גזרה שווה בין הטרוריסט לקורבנו. מאות ואלפים בינינו כבר שייטו בכל קמפוס אפשרי ברחבי יבשות אמריקה ואירופה עמלים ומזי קצף להציג את מדינתנו כרע, כדימון של תקופתנו. דו"ח האו"מ הינו בחלקו פרי ההילולים ארך הטווח של פעולותיהם.
די לעיין ביצירות המגיבים שטופי השינאה, אלו האוטו-אנטישמים ותגובוניהם בעיתון "הארץ", כדי להבין את השבר המקעקע את החברה הישראלית. הללו, כבר מזילים ריר פיגולים ומחככים ידיהם בהנאה למחשבה על העמדת אישים ישראלים לדין. המחזה יותר מאשר הוא מבעית, הינו מגעיל, מעלה קבס. ללא ספק, הפך עיתון "הארץ" בית מחסה לכל מצורע, זב חוטם ומוקצה מחמת מיאוס בינינו.
הנה אובמה, "מנהיגם", "נשיאם" הוירטואלי של אנשי השמאל הרדיקלי, אינו מספק מהר דיו את הסחורה וכ'מן', אותו לחם השמים, הנה מגיע דו"ח האו"מ, אשר כך מקווים הם, יהיה זה שיוציא עבורם הערמונים מן האש ובלבד שיימצא מישהו שיאנוס, שיכפה את סמכותו על ישראל ויקעקע את הלגיטימיות של ממשלתה הריבונית.
אמנם הרטוריקה המקובלת על אנרכיסטים-פוליטים אלו הינה "זכויות אדם", "זכויות הפלסתינים", "די לכיבוש" ועוד פניני לשון מופרכים. אך הניסתרת מאחורי כל זאת הינה השנאה העזה לכל "שודדי השלטון" אשר בחוזק יד חמסו את זכות השכינה האלוהית שהוענקה להם לשלוט "בהמונים הניבערים" ועתה, שוד ושבר,"ניגנבה" מהם בידי אותם "זדים".
יהיו גורמים דיפלומטים בינלאומים שישמחו למנף את "ממצאי הוועדה" על מנת לללחוץ על ישראל לוויתורים בשטח בתמורה לגניזת מרבית מסקנות הדו"ח. במדה וישראל תענה לסחטנות זו הרי שהיא חסרה פעמים. הראשונה, בכך שמוותרת על נכסים אסטרטגיים החיונים לקיומה והשניה, בכך שוויתור כעת כמוהו כהודאה באשמה והרי אנו יודעים כי מערכתית אין כל אשמה בידנו.
אפשר והיו מקרים חריגים בעת מבצע "עופרת יצוקה", אין להתעלם מכך ויש לחקרם עד תום ולהוציא המסקנות בהתאם. מאידך-גיסא, הצבא ופקודותיו אינן תמיד מחזיקות מים, בפרט כאשר תנאי השטח ונסיבות הקרב אינן עולות בקנה אחד עם חוקים ותקנות אשר נוסחו באולמות ממוזגים, בשובה ונחת. כעקרון, צה"ל אינו מבצע פשעי מלחמה כמשנה סדורה ולכן אל לנו להיות בושים בפעולותינו. ככל שנרים ראשינו ונהיה אגרסיבים בהעברת המסר לארצות הים, כך נקעקע דוח"ות מפוקפקים כדו"ח האו"מ הנוכחי.,

וכך, מה ניתן לעשות:
עלינו לחסום את מימון חו"ל של שוטמי ישראל ואנטישמים ידועים המעבירים כספי אתנן לעמותות "משנאי החינם בינינו" באשר עמותות אלו מהוות איום אסטרטגי ברור וממשי על חוסנה וקיומה של מדינת ישראל. הכוונה לעמותות כגון "שלום עכשיו", בצל"מ, "יוזמת ג'נבה", "שוברים שתיקה", מוסאווה, עדאללה ועוד מאות אחרים.
יש לנקות את אורוותיו של משרד חוצנו. משך שנים היווה משרד זה חממה לבעלי קו חד אג'נדתי, ליברלי ואוניברסלי מזויף. אנו עדים לפירות ההילולים של מגמה זו כעת, באשר חלקם הניכבד של "הדיפלומטים" בפרוטה שם אינם מסוגלים, נפשית ואידאולוגית, לייצג באמונה את מדינת ישראל והקו המדיני בו הינה מתנהלת ובכך מציבים את ההסברה הישראלית כנחותה עשרות מונים בהשוואה לזו הפלסתינית. שגריר אמריקני המיועד לצאת וליצג ארצו מעבר לים עובר שימוע ציבורי בדבר כישוריו האידאולוגים כמו גם מקצועים לייצג את עמו. ואצלנו?
יש למדר אוטו-אנטישמים ישראלים, המשוטטים בעולם ומוציאים דיבתנו רעה, מכל הטבות שילטוניות וציבוריות ישראליות. אמנם איננו יכולים לסכור פיותיהם באשר זכותם להביע דעתם בחופשיות אך מאידך גיסא, זכותנו לא לממן אותם ולא לתמוך בהם ממקורות ציבוריים. כל צד וזכותו הוא. חופש הביטוי אינו חופש השיסוי. אמנם עלינו להיות זהירים שלא לפגוע בחופש הביטוי, אך אל לנו לתת יד למקעקעי קיומנו.
יציאתו של החמאס כנגד הדו"ח בטענה כי אינו מאוזן לחובתם הינו תרגיל ניפלא ביחסי ציבור מתוחכמים להלל. בכך, החמאס מביא את אלו אשר אפשר וישתכנעו מנימוקי ישראל בדבר חוסר איזון, להכרה כי הדו"ח למעשה "מאוזן" באשר שני הצדדים אינם מסכימים עמו. אך יתרה מזו, החמאס, יד-ביד עם מחברי הדו"ח, יוצר משוואה של זהות בין הטרור לבין קורבנו, החמאס מציב עצמו וישראל על רף אחד. האם נילמד אי פעם שעור מחכמים ומוכשרים מעימנו? הכוונה לאשפי ההסברה מהחמאס כמובן.
נשק התביעה המשפטית האזרחית הינו נשק רב עוצמה בסיכסוכים הפוליטים של המאה העשרים ואחת. הפלסתינים ושוטמי ישראל הישכילו להבין זאת מזה זמן רב והינם מנצלים עד תום את חולשתה המובנית של הדמוקרטיה המערבית. אנו חשים פחיתות כבוד להשכיל ממוצלחים מאתנו בשטח זה (אל דאגה, את פירסי הנובל נישמור לעצמנו), ולהפעיל נשק זה על ידי אזרחים איכפתיים, בתמיכה ממשלתית מוסווית, כמיקרי מבחן, כנגד פושקי שפתים ומחברי דו"חות אנטישמים ברחבי העולם. אין חובה לזכות בתביעות, הענין הציבורי בכך שימשך לשנים, הוא שכרנו.
אנו נוהגים לספוג קסאמים והפגזות על ראשינו ומבליגים ושוב מבליגים. כאשר כשל כח הסבל, ברגיל לאחר שנים של הצקות הגובות מחיר דמים, אנו יוצאים למבצע / מלחמה כנגד הטרור אלא שבכך אפשר וכושלים בחוסר מידתיות. שוב ושוב אנו טועים. אל לנו להבליג, חייבים אנו להגיב ומיד בעבור כל הצקת טרור, קטנה כגדולה, באורח מידתי. היתרונות ברורים. כח הרתעתנו מתוחזק כדבעי. בנוסף, אין גינויים מנזקים משום שהתגובה מדתית וברורה גם למקטרגינו מעבר לים, קסאם אלינו, פגז אליהם, יפול באשר יפול, ישמיד באשר ישמיד...וחסל סדר.

באורח טיבעי מדמים אנו כי מרכז היקום מקומו בירושלים, כך סיפרו לנו אבותינו. וכך, תמהים אנו פעמים רבות הכיצד זה העולם אינו מבין אותנו, הכיצד זה שמונה שנות הפגזה על יישובי הנגב המערבי אינם מבהירים דיים לעולם אטום עד כמה צודקים אנו בכך שיצאנו למבצע "עופרת יצוקה", על מנת להחזיר מנה אחת אפים לטרוריסטים מעזה. ובכן פני הדברים אינם כך. בראית שאר העולם אנו אותו "פרא-ביל", הביריון השכונתי, אשר סתם כך ללא פרובוקציה, באדיבותה של עיתונות פנימית כמו גם זרה העמלים להוציאנו ממשפחת העמים, אנו "הכובשים", יצאנו לחבוט בעזתים הרעבים והמסכנים. ומכאן נובע חלק ניכבד מתיוגנו כ"פושעי מלחמה".
יש להדגיש ולפעול, השכם והערב, לנוכח זיכרון בינלאומי קצר להפליא, מדי כל קסאם ופגז מרגמה הנורה אלינו, בפני כל ממשל ומוסד בינלאומי כי אנו נגן על זכותנו זו בכל אמצעי סביר אשר החוק הבינלאומי מקנה לנו ואם המדובר הוא באבדות פלסתיניות באשר אלו מנסים להחריבנו, אזי כך יהיה. אנו אמנם ניצטער על אבדות פלסתיניות, אך אל לנו להתנצל אודות הזכות להגן על קיומנו, באשר ההכרח לא יגונה.

מנהיגינו אינם מגיבים באורח סדיר ורציף כנגד התגרויות מדממות המגיעות מעבר לגבולותינו מפאת הנוחיות הפוליטית הפנימית בכך. הינם יוצרים מצג של שקט ושלווה, של עסקים כרגיל. עלינו, הציבור, להסכילם והם מצידם יחצרצו זאת בכל אתר בעולמנו כי קטיושה שנפלה בגן ילדים באשקלון, אפילו ובנס לא ניפגע ילד, אותה קטיושה משולה לפיגוע רב ניפגעים של כלל ילדי אותו גן.

עדיין לא השכלנו להבין כי זה הצודק אינו בהכרח זה המקבל צדק. בעולמנו הציני והתועלתי, "הצדק" מוענק לחזק ולמתוחכם (וזאת לפחות עד שיגיע, מתי שיגיע, המשיח). החלש זוכה לבוז ולמנת חרפות בלבד. נפנים, "צדק" אינו מוענק, "צדק" (להוותנו), נילקח. עולמנו מצטיין בעצרות זיכרון לנירצחים אך כושל להצילם מרצח. האם אלפיים שנות גלות ושישים שנות עצמאות אינן דיים ללמדנו לקח?
הדיפלומטיה שלנו הינה דיפלומטיה בכיינית, אכלו לי, שתו לי, גנבו לי. איננו באים מעמדת 'זכותנו ההיסטורית לאדמתה של ארץ ישראל', אנו מתנצלים על ישיבתנו בארצנו במקום להבהיר חזור והבהר, ללא לאות, תוך שאנו מגבים ההצהרת במעשים, כי אנו יושבים בארץ ישראל בזכות
כגנבים בלילה אנו מהדסים על בהונות רגלינו, מלחשים אודות זכותנו להגנה עצמית במקום להכריז על כך השכם והערב. כמהססים, שאינם וודאים בצידקתם חוששים אנו לאמר קבל עם ועדה כי נשמיד, לא נשאיר שריד ופליט מאויבינו הבאים להתנכל לנו והאחריות לכך תיפול עליהם. . התנהלותו לאחרונה של ראש ממשלתנו מר בנימין נתניהו מלמדת כי אפשר שלא אפסה תקווה.

מפאת שאנו מחזיקים עצמנו "כבני תרבות", הרי "שהפרימיטיבים" הפלסתינים למולנו עושים לנו בית ספר במדעי הקיום, הנחישות וחוזק היד. עדיין לא הפנמנו כי למול טרור, לנצח את הטרור, יש להפעיל טרור, קר, מתוחכם, מוצנע, מתעתע, המוצג כהגנה עצמית, המעלה הפחד מפני שיתוף פעולה עם הטרוריסטים למעלת אימה.

הפלסתינים אינם החלשים בסיכסוך ביננו, מפאת הצבר האיסלמיסטי העצום, המגובה בפטרו-דולרים, הנימצא מאחוריהם ואלו מביאים מרבית העולם לתמוך בם. אנו, ברתיעתנו ליישם זכותנו על האדמה הזו, בסיכסוכינו הפנימיים, בחוסר אחדותנו הלאומית, אנו במו ידינו הופכים את "החלש" הפלשתיני לחזק מאיתנו.
לא פחות מהפלסתינים, אנו היננו הקורבן בסיפור זה, אך חוששים להציג עצמנו ככאלו. ארועי השואה תייגונו כקרבנות ובדין, אך כעת חוששים אנו מתיוג חוזר, כאנטיתזה לדימוי הגלותי מעברנו.
מגחמותיו של הגורל: התנהלותנו ההססנית למול אויבינו כמו גם למול שאר אומות העולם מלמדת כי הגלות וההתבטלות בפני הפריץ שוכנת וטבועה בנו כבימים ימימה.

אהרון רול
amroll@rogers.com
www.aaronroll.com
http://www.global-report.net/aroll/
http://www.aaronroll.com/democracy/Hatred_for_Nothing_Volume2.pdf
http://www.aaronroll.com/Democracy/Israeli Democracy chapters.pdf